חג המולד נתפס אצל כולנו כחג הכי נוצרי שיש, אבל כמו חגים רבים אחרים, בעיקר אלה שיש להם קשר הדוק לעונות השנה, מקורו קדום והוא התהווה זמן רב לפני שהצלוב הגלילי נולד באורווה בבית לחם.
יוּל הוא חג גרמאני נורדי של אמצע החורף, שהומר על ידי ראשוני המיסיונרים הנוצרים לכריסטמס המוכר לנו היום. העץ המואר, זרי הדבקון הלבן והשתייה – מקורם בחג הקדום. היום, כשכבר אפשר לדבר בערגה על פולחנים פגאניים מבלי לחשוש מעלייה על המוקד, במקומות רבים במערב מנסים להחיות את יול.
ביום הכי קצר בשנה, הכי קר והכי חשוך, ה-21 בדצמבר, קוימו פסטיבלים פגאניים שבהם נבנתה "שמש חלופית" באמצעות מדורה עגולה גדולה. חגיגות ההוגמאניי (Hogmanay) שמקורן במסורת הקלטית מציינות את היום האחרון של השנה וכנראה שבמקור נערכו ביום היפוך החורף. במקומות מסוימים בסקוטלנד, כמו העיר סטונהייבן, הולכים צעד נוסף קדימה ומעלים אל שמי הלילה שמשות של אש. כדורי האש שקוטרם כ-60 ס"מ עשויים משלד תיל ומחומרים דליקים. החוגגים מסחררים אותם סביב ראשיהם בעזרת כבל באורך של 2 מטרים שמחובר אליהם. התהלוכה עוברת הלוך ושוב ברחוב המרכזי של העיר עד שאחרון כדורי האש כבה.
מסע הציד הפראי של סנטה קלאוס
במקור חגיגות היול נמשכו 13 ימים והחלו ב-19 או ב-20 בדצמבר, כשהלילה האחרון, בתחילתו של ינואר, כונה על ידי הנוצרים "הלילה השנים-עשר". השיא הוא הלילה הארוך ביותר בשנה שבו הרוחות וכל יצירי החושך הם חופשיים ביותר ובני האדם קרובים לממלכת הרוחות. יול הוא הוא אחד משמותיו של האל הנורדי אודין ויש המאמינים שהוא הסנטה קלאוס המקורי. לפני התקופה הוויקטוריאנית, שבה השתרשה דמותו השמנמנה של סנטה קלאוס, האֶלף שהביא מתנות לבתים היה דמות גבוהה ורזה, לבושה בשכמיה שחורה ורכובה על סוס לבן ולא סבא עגלגל בחליפה אדומה שמגיע על מזחלת שלג רתומה לאיילי הצפון. כנראה שיש קשר בין זה לבין פולקלור ה-Wild Hunt, "הציד הפראי".
הלילה הארוך ביותר בשנה נופל בעיצומו של ה-Wild Hunt, מיתוס צפון אירופי שזכה לגרסאות מגוונות עם השנים. בלב הסיפור קבוצה של ציידים, שכונתה "הצבא הזועם", הרוכבת על סוסים בשמי החורף הסוערים מלווה ברוחותיהם של כלבי צייד. את קולותיה של קרן היער אפשר לשמוע מעבר לכרי המרעה והיערות, זהו קול הרעם. לפי המיתולוגיה הנורדית מנהיג החבורה הוא האל אודין שרוכב על סוס בעל שמונה רגליים והציידים הם לוחמים מתים שנלווים אליו. מסע הציד מתחיל ב-31 באוקטובר ונמשך עד ה-30 באפריל של השנה הבאה. שיאו של המסע הוא כאמור בחגיגות החורף. בתרבויות שונות באירופה הוענקו שמות שונים למנהיג החבורה, הוא כונה אפילו המלך ארתור.
בליל היול, ילדים נהגו לתלות מחוץ לבית גרביים מלאות בחציר, כדי שלסוסו של אודין יהיה מה לאכול. החג, גם במקורו הפגאני, היה חג של נדיבות. אחת המסורות שקשורות בו נקראת "צעד ראשון" ובו השכנים היו מתחרים זה בזה מי יהיה הראשון שיספיק להניח רגל על מפתן בית חברו ולהגיש לו מתנה סמלית.
בהשפעתם של הרומאים, החג החורפי הזה הפך גם לחג של התהוללות. חג ההתהוללות נקרא סטורנאליה ונחגג לכבוד האל סטורן, אל החקלאות והקציר. החגיגות המקוריות צוינו ב-17 בדצמבר, אך עם השנים התארכו מיום אחד לשבוע שלם, כך שנפלו על היום הקצר בשנה. מנהגי החג התאפיינו בהשתחררות מכל הקודים החברתיים הנהוגים. לא היה צורך ללבוש טוגות ובמקומן נלבשו בגדים צבעוניים לא רשמיים, היה מותר לשתות, לאכול, להשתולל ולהמר – אפילו לעבדים. גם בסטורנאליה היה נהוג להעניק מתנות זה לזה. כחלק מהיפוך הסדר החברתי, גברים ונשים וכן עבדים ואדונים החליפו ביניהם תפקידים, תחת מגבלות קבועות מראש, כמובן.
חג המולד המציין את הולדתו של ישו נקבע על ידי הכנסיה במאה הרביעית לספירה ל-25 בדצמבר ולא במקרה הוא חופף לחגי החורף האחרים, יול, הסטורנאליה (שהשפיעה על יול), חגיגות חורף אחרות בחציו הצפוני של כדור הארץ.
עד כאן הכתבה
אנציקלופדיה Y-net
קיימת מחלוקת מחקרית לגבי מועד הופעתו הראשונה של חג המולד. על פי ההשערה המקובלת מופיע לראשונה תאריך לידתו של ישוע כחג נוצרי ברומא, במאה הרביעית לספירה - בעקבות יוזמת הקיסר קונסטנטינוס הגדול ב וועידת ניקיאה (שנת 325). במחקר מציינים כמה מניעים שעמדו ברקע הבחירה בתאריך של ה-25 בדצמבר. המשותף לכולם הוא שאיפת הקיסר וההנהגה הנוצרית לשילוב מוצלח בין הפולחן הנוצרי, שבמאה ה-4 הפך לפולחן המועדף באימפריה הרומית, לפולחן הפגני המסורתי והמקובל.
המניע הראשון הוא ביסוס מסורת חג נוצרית כתחליף ראוי לחגיגות הפגניות (עבודת אלילים) שהיו נהוגות באותו מועד לציון הופעת היום הקצר ביותר ותחילת התארכות שעות השמש (לפי הלוח היוליאני שהיה מקובל בעולם הנוצרי דאז חל היום הקצר - יום ההיפוך החורפי - ב-25.12. בעקבות אימוץ הלוח הגרגוריאני שונה תאריך יום ההיפוך החורפי ל-22.12). מניע נוסף, ברוח דומה, היה יצירת תחליף נוצרי דומה לפולחן פגני נפוץ אחר, של ציון מולד האל מיתרה (אל השמש, שמקור פולחנו בפרס, והוא נפוץ באופנים שונים ברחבי האימפריה בדמותו האל היווני הליוס). מניע אחרון נגע לתוצר של קביעת תאריך המולד - שילוב בין מועד ברית המילה של ישוע למועד פתיחת השנה ברומא. בשלושת המקרים היה זה ניסיון להעניק למועד הפגני משמעות מחודשת ברוח הפולחן הנוצרי.
במהלך מאות השנים לאחר הופעתו של חג המולד ועם התפשטות הנצרות באירופה, השתלב החג במסורות פגניות מקומיות. שילוב זה הניב כמה ממנהגי החג המקובלים כיום, ביניהם תליית צמח הדבקון ומסורת נשיקת בני הזוג מתחתיו. שם החג הופיע בשפה האנגלית במאה ה-11 לערך בביטוי - Christes maesse (בתרגום חופשי - המיסה של המשיח) שהתקצר לאחר מכן ל - Christmas.
מסורת החג, כפי שהיא מוכרת בעולם המערבי, נעשתה פופולרית במהלך ימי הביניים (המאה ה-5 עד המאה ה-15). מנהגי החג עוצבו במשך מאות שנים בארצות המערב - לעתים, כאמור, בהשפעת מסורות פגניות קדומות (שמקורן באנגליה, גרמניה, והולנד).
התפתחות המושבות בעולם החדש ובמיוחד בארה"ב וקנדה הביאו להופעתם של כמה מנהגי חג נוספים, בין השאר מכיוון שהמתיישבים התקשו לשחזר כמה ממסורות החג הישנות ועל כן פיתחו מנהגים חדשים. דמותו של סנטה קלאוס, המחלק מתנות לילדים, נולדה ככל הנראה בקרב מתיישבים הולנדים בעיר ניו יורק, במאה ה-17 (אך הינה בעלת שורשים במסורות גרמניות והולנדיות)
