ישוע בראי ההיסטוריה

ייתכן והיה אדם בשם ישוע. הוא היה אולי מורה דתי אלמוני ומכאן הבסיס לישוע האגדי שחי בארץ הקודש לפני כאלפיים שנה. אך אנו איננו יודעים דבר אודותיו. תולדות חייו לא נכתבו.

סופרים ותיאולוגים משיחיים כדוגמת ארנסט רנן, דוד שטראוס ורבים אחרים ניסו לשכתב בעבורו קורות חייו אולם כשלו, ולו מהסיבה שאין בנמצא חומר היסטורי אודותיו. לא רק שאין חומר תיעודי על ישוע מהזמן שהיה חי, לא נמצא דבר גם בדורות שלאחריו פרט אגרות תיאולוגיות בודדות המזכירות אותו.

להלן רשימת מחברים שחיו וכתבו בזמנו של ישוע ובמאה שנים שלאחריו בזמנים בהם אמור היה לפעול ולחולל את מעשיו הנפלאים: 

יוסיפוס	אפיאנוס	לוקנוס	ולריוס פלקוס
פילון היהודי	תיאון מסמירנה	אפיקטטוס	פלורוס לוסיוס
סנקה	פלגון	סיליוס איטליקוס	פאבורינוס
פליני הזקן	פרסיוס	סטאטיוס	פאהדרוס
סואטוניוס	פלוטארכוס	פטולמי	דאמיס
יובנל	יוסטוס מטבריה	הרמוגונס	אולוס גליוס
מרטיאל	אפולוניוס	ולריוס מקסימוס	קולומלה
אריאן	פליני הצעיר	פומפונוס מלה	דיו קריסוסטום
פטרוניוס	טקיטוס	קווינטוס קורטיוס	ליסיאס
דיון איש פרוסה	קווינטיליאן	לוציאן	אפיון מאלכסנדריה
פטרקולוס	פאוסניאס

ההיסטוריון פילון נולד לפני תחילת התקופה הנוצרית אולם שנים רבות אחרי מותו המשוער של ישוע. הוא כתב תיאור לפיו היהודים מתארים את כל זמנו של ישוע ואומרים שהיה עלי אדמות. לדבריו: מקום מגוריו בזמן לידתו הניסית של ישוע והטבח ע"י הורדוס היה בירושלים או בסביבתה. הוא היה שם גם כאשר נכנס ישוע בניצחון לירושלים. הוא היה בזמן צליבתו של ישוע שלדברי הברית החדשה לוותה ברעידת אדמה, חושך על-טבעי ותחיית המתים (מתי 27,51-53) - כאשר ישוע בעצמו קם לתחייה ובנוכחותם של עדים רבים עלה השמימה. מאורעות נפלאים אלה אשר וודאי הדהימו את העולם, לו באמת התרחשו, לא היו ידועים לו? זה היה פילון, שפיתח את דוקטרינת הלוגוס, הדבר, ועל אף שהדבר לבש צורת אדם, ופעל באותה ארץ עצמה ובנוכחות המונים, התגלה והוכיח את כוחותיו האלוהיים, לא ראה פילו מאומה מכל אלה.
פילון שפיתח את תורת ה'לוגוס', הדבר או ליתר דיוק התגשמות של הדיבור, ואף על פי שהדבר, על פי התפיסה המשיחית, לבש בשר וקיבל צורה אנושית, פעל באותה ארץ בה היה פילון עצמו, ובנוכחות ההמונים, פילון לא ראה ולא שמע מישוע.

יוסיפוס, ההיסטוריון היהודי הנודע, נולד בארץ יהודה בשנת 37 לספירה והיה בן זמנם של השליחים. שימש במשך זמן מה בתפקיד מושל הגליל, המחוז בו היה חי ישוע הנוצרי והטיף את בשורתו. נסע בכל חלקי המחוז וביקר במקומות שרק לפני דור אחד חולל שם ישוע את פלאיו. היה גר בכנא בכפר עליה נאמר שבה ישוע חולל את נסו הראשון.

 בדבריו מזכיר יוסיפוס כל אישיות מפורסמת בארץ הקודש ומתאר כל מאורע חשוב שאירע במשך שבעים השנים הראשונות של תקופת הנצרות. אך ישוע היה כנראה בלתי חשוב ומעשיו פחותי ערך על מנת לזכות לאזכור ע"י ההיסטוריון? לא, אל תטעו, אין כל אזכור!

יוסטוס איש טבריה נולד במחוזו של ישוע, הגליל. הוא כתב ספר היסטוריה שהקיף את משך תקופת חייו הידועים של ישוע. עבודה זאת אמנם אבדה, אולם פוטיוס מלומד ומבקר מהמאה התשיעית שהכיר אותה כותב: "הוא (יוסטוס) לא מזכיר כלל את הופעתו של ישוע, לא דברים שקרו לו, ולא מעשיו הנפלאים שעשה". (פוטיוס, Bibliotheca, code33).

יהודה, חבל הארץ בו התרחשו ראשית הניסים וסוף הפלאים של הקריירה הארצית של ישוע היה מחוז רומי, גם כל ארץ הקודש קשורה קשר קרוב בהיסטוריה רומית. אולם ברשומות הרומיות מאותה תקופה אין כל אזכור על ישוע ופועלו. המחברים היווניים ביוון ובאלכסנדריה, שחיו לא רחוק מהארץ והכירו את המאורעות שהתרחשו בה גם הם שותקים..

 יוסיפוס

קרוב לסוף המאה הראשונה כתב יוסיפוס את חיבורו המפורסם, קדמוניות היהודים, על תולדות עמו מהזמן הקדום ביותר עד תקופתו. במהדורות המודרניות של חיבורו נמצא הקטע הבא:

"בערך בזמן הזה היה איש חכם, ישוע, אם בכלל יקרא בשם איש, בגלל מעשיו הפלאיים; שימש כמורה לאנשים שקבלו את האמת בהנאה, משך אליו הרבה יהודים ואף הרבה נכריים. הוא היה (ה)משיח; כשפילטוס, בעצת האנשים החשובים שבינינו דן אותו לצליבה לא ניאותו אנשיו אלו שתמכו בו לעזבו. הם האמינו שביום השלישי לצליבתו התעורר לחיים כפי שניבאו הנביאים הקדושים, אמונתם זו כללה בתוכה אלפי דברים נפלאים נוספים אודותיו; ושבט הנוצרים, הנקראים כך על שמו, עדיין קיימים עד היום הזה" ( ספר ,XVIIIפרק iii, סעיף 3).

קרוב לאלף שבע מאות שנה מצטטים נוצרים את הקטע הזה כעדות, לא רק בכדי להוכיח את קיומו ההיסטורי, אלא גם את טבעו האלוהי של ישוע הנוצרי. ועל ציטוטם זה נדמה שניתן לומר כי עוד לא נמצא זיוף בעל רמה שכזו, זאת לפי מה שיאמר כדלקמן:

לשון הכתוב נוצרית, כל שורה ממנו מעידה על היותו חיבור נוצרי: "אם ניתן לקרוא לו איש". "הוא היה המשיח". " הוא נראה להם כשב לחיים ביום השלישי כפי שהנביאים הקדושים נבאו וגם עוד אלפי דברים נפלאים נוספים אודותיו". אלו יכולות להיות מילותיו של סופר נוצרי נוצרי המאמין באלוהותו של ישוע. יוסיפוס היה יהודי, מאמין אדוק בדת היהודית – אחרון האנשים בעולם שעליו אפשר לומר שהכיר באלוהותו של ישוע.

מכאן ואילך ניכרה היטב חוסר העקביות בראיות שהביאו הנוצרים. אמברוז ("הקדוש") נותן הסבר שרק תיאולוג היה יכול להמציא: "אם היהודים לא מאמינים לנו, שיאמינו לפחות למחבריהם. יוסיפוס, שהם מעריכים כאדם דגול, אמר כך.. ועוד.. אם הוא היה דובר אמת בצורה שכזאת; מוחו סטה רחוק מהדרך הישר, שלא היה מסוגל להאמין במה שאמר בעצמו; אבל בכדי למסור אמת היסטורית כתב את אשר כתב כי הכיר בחוסר המוסריות שבשקר ההיסטורי ולא היה מוכן לרמות על אף חוסר האמונה שנבע מרוב קשיחות ליבו וכוונותיו הנוכליות".

יוספוס היה יהודי שומר תורה ומצוות שנשאר נאמן לאמונתו עד יום מותו. הוא חינך את בניו ביהדות, התגאה בהיותו נצר לשולשלת אהרן הכהן, וכתב, כפי שמופיע בהקדמת ספרו, כדי להוכיח את עליונותה של אמונתו על פניהן של אחרות. ברור שאדם כזה לא היה יכול לתאר במושגים האופיינים להטפות המשיחיות את ישוע כמשיח, בזמן שהוא עצמו עדיין היה מחכה למשיח האמתי.

קיצורו של הקטע סותר את אמיתותו: חיבורו של יוסיפוס שופע ומקיף. הוא כולל עשרים כרכים בהם מוקדשים עמודים שלמים לגנבים קטנים ולמסיתים לא ידועים. קרוב לארבעים פרקים מוקדשים למלך אחד. ואעפ"כ הישות הזאת שכה ראויה לציון ע"פ דברי המשיחיים, הגידול החשוב ביותר של עמו, שהנביאים ניבאו עליה אלפי דברים נפלאים, ישות הגדולה יותר מכל מלך ארצי, מצטמצמת בתריסר שורות בלבד.

הוא קוטע את הנרטיב. פסקה 2 של הפרק המדבר על ישוע מתארת את הטבח הגדול של פילטוס כשדיכא מרד יהודים. התיאור מסתיים כך: "מספר רב מהם נשחטו ואחרים, מהם פצועים ומהם נאלצו לברוח. כך שם סוף למרד". 
פסקה 4, לפי המספור הנוכחי, מתחילה במילים אלו: "בערך באותו פרק זמן, אסון עצוב נוסף גרם מבוכה אצל היהודים". פסקה אחת באופן טבעי והגיוני באה אחרי השנייה. נמצא שהקטע המתייחס לישוע מופיע בין שתי הפסקאות הקשורות קשר הדוק; כך שהמילים "אסון עצוב נוסף" מכוונות עצמם באופן ישיר להופעתו של הישות החכמה והנפלאה עליה דיבר מיד.

אבות הנוצרים הראשונים לא הכירו את הקטע הזה. יוסטין מרטיר, טרטוליאן, קלמנט מאלכסנדריה, ואוריגנס, כולם בוודאי היו מצטטים את הפסקה הזו לו הייתה אכן קיימת בזמנם. אי שימת לב לפסקה אפילו ע"י אחד מן האבות הללו מספיק בכדי להטיל ספק רב באמיתותה; חוסר שימת הלב של כולם מוכיח מעבר לכל ספק את זיופה ושלא הייתה קיימת כלל במאה השנייה והשלישית.
פסקה זו שהופיעה לראשונה בכתביו של היסטוריון הכנסייה אוזביוס הידוע בתמיכתו הגלויה בשימוש בשקרים ורמאות כדי לקדם את טובת הכנסייה, ומעשים של שימוש בציטטות של יוסיפוס בהזדמנויות אחרות וסילופם למען מטרותיו היו מן המאפיינים אותו בדרכו רק נותנת את הכוח לפקפק באמיתותה ואופן הצגתה כשלעצמה מעורר חשד נותן לנו את הכוח לומר: 'לא הייתה ולא נבראה'.
 אוזביוס בחיבורו Evangelical Demonstration שיצא לאור בשנים הראשונות של המאה הרביעית, לא חלק על התיאוריה שהבאנו ובדבריו מתאר את יוסיפוס כאדם שלא דבק בדרך הנצרות. וכך מציג את ההיסטוריון היהודי: "וודאי הוא שהעדויות שכבר הבאתי לגבי המשיח שלנו מספיקות. אך לא תהיה זו טעות אם נוסיף את דבריו של יוסיפוס היהודי ונעמידן כעדות נוספת" (ספר III, ע' 124).
קריסוסטום ופוטיוס דוחים שניהם את הפסקה הזאת. קריסוסטום, כמטיף וכמחבר בשנים האחרונות של המאה הרביעית קרא את יוסיפוס, בהגנתו על הנצרות היה זקוק להוכחות אלה אך היה כן או פקח ולא השתמש בהן. 
פוטיוס תיקן את יוסיפוס חמש מאות שנה אחרי אוזביוס ובמכוון מתעלם מהפסקה ומודה שיוסיפוס אינו מזכיר את ישוע.זה גם מה שמציין החוקר ז'אק ג'ירי בספרו "השערות חדשות על מקורות הנצרות": "יש המוסיפים כי [קטע זה] מעולם לא צוטט על ידי אבות הכנסייה של המאה השנייה והמאה השלישית שדווקא קראו את יוספוס. ובנוסף, גם אחרי המאה הרביעית, סופרים נוצרים מסוימים שקראו את יוספוס, כמו פוטיוס למשל, אינם מדברים עליו, כאילו שהעותק של קמוניות היהודים שהיה בידיהם לא הכיל את הקטע הזה".

המחלוקת אודות קטע זה התעצמה במאה ה-17 ובמאה ה-18, שם הטילו וולטר והאנציקלופדיסטים את הרעיון של זיוף. ככלל, מרבית חוקרי הנצרות המודרניים מודים שהפסקה מזויפת. דר' נתניאל לרדנר, אחד המגנים המוכשרים ביותר של האמונה המשיחית מביא את הראיות הבאות נגד אמיתותה:
"אינני חושב שאנו רוצים כלל את העדות המפוקפקת על ישוע שלעולם לא צוטטה ע"י אחד מאבותינו הנוצריים לפני אוזביוס.

"אף אינני זוכר שיוסיפוס באיזה שהוא מקום בכתביו מזכיר את השם או את המילה ישוע; פרט לעדות הנ"ל והקטע אודות ג'יימס, אחיו של אדוננו.

"הוא קוטע את הנרטיב.

"השפה די נוצרית.

"קריסוסטום אינו מצטט את יוסיפוס אעפ"י שלעיתים מתייחס אליו ולא מסתבר שהשמיט אותו באם אכן היה קיים אז בטקסט.

"פוטיוס אינו מצטט אותו אעפ"י שכתב שלושה ערכים על יוסיפוס".

בערך "יוסטוס מטבריה", המחבר הזה (פוטיוס) מצהיר במפורש שההיסטוריון (יוסיפוס) הינו יהודי וכלל לא שם לבו לישוע.

"לא יוסטין בשיחתו עם טריפון היהודי ולא קלמנס אלכסנדרינוס שכתב כל כך הרבה תקצירים של כתבי מחברים עתיקים, גם לא אוריגנס נגד צלסוס הזכירו עדות זאת.

"להפך, בפרק xxxv בספר הראשון של חיבורו מאשר אוריגנס בגלוי שיוסיפוס שהזכיר בדבריו את יוחנן המטביל לא הכיר בישוע". (Answer to Dr. Samuel Chandler)
 
במקום אחר, כותב דר' לרדנר: "לפני אוזביוס, שפרח בתחילת המאה הרביעית לא היה מחבר נוצרי שציטט או התייחס לקטע המדובר בכתביו של יוסיפוס. לו היה מלכתחילה בכתביו של יוסיפוס היה נכון ומתאים להביא אותו בויכוחים בין היהודים והנכרים, אולם למרות כן לא נמצא כל ציטוט ממנו לא בדבריהם של יוסטין מרטר, קלמנס מאלכסנדריה, ולא בכתביהם של טרטוליאן או אוריגנס. אנשים מלומדים אלו הכירו היטב את כתביו של יוסיפוס לא השתמשו בדברים שהתאימו מאוד להסיתם כנגד היהודים ובוודאי גם נגד הנכרים. עדות כה חיובית על ישוע בחיבוריו של יוסיפוס, שחי מיד אחרי משיחנו, הכיר היטב את עסקי ארצו, קיבל טובות רבות מווספסיאן וטיטוס, שום סנגור נוצרי לא היה מתעלם או משמיט אותו" ( Lardner's Works, Vol. I, chap. iv).

הבישוף וורבורטון מצהיר שיש כאן זיוף: "אם יהודי הודה באמיתותה של הנצרות היה מן הראוי לאמצה ומכך שלא אומצה אנו מסיקים שהקטע לפיו יוסיפוס שהיה יהודי בכל מאודו נאלץ להכיר בישוע כמשיח במילים בוטות מאוד הינו זיוף גס ואווילי מאוד" ( צוטט ע"י לרדנר, Works, Vol. I, chap. iv).

ההיסטוריון ד"ר ג'ון א. ג'יילס, אומר: "אלו המכירים היטב את אופיו של יוסיפוס וסגנון כתיבתו אינם מהססים לפסול את הקטע ולהגדירו כמזויף, מובלע בתוך הטקסט במאה השלישית ע"י נוצרי אדוק, שהקים שערורייה על כך שמחבר כה מפורסם כיוסיפוס לא התייחס כלל לבשורה או לישוע. אבל קנאותו של מבליע הקטע גבר על שיקול דעתו, כי כמו שאפשר לבצור ענבים מקוצים או לקטוף תאנים מדרדרים, כך יכולים למצוא אזכור של ישוע בחיבוריו המתייהדים של יוסיפוס. ידוע היטב שמחבר זה היה יהודי קנאי, מסור לחוקי התורה ולמנהגי בני ארצו. כיצד, אפוא, יכול היה לכתוב שישוע היה משיח? הודאה כזו חיבת לצאת מנקודת הנחה שהיה בעצמו נוצרי והדברים אינם כן ואם כך היא אכן הפסקה הנידונה ארוכה היא מדי ליהודי וקצרה מדי למאמין בדת החדשה; וכך הפסקה בולטת כשיבוץ אבן חן לא מוצלח, העומדת בסתירה בוטה לסביבתה. לו הייתה אמיתית בטוחים אנו כי יוסטין מרטר, טרטוליאן, וקריסוסטום היו מצטטים אותה בויכוחיהם עם היהודים ואוריגנס או פוטיוס היו מזכירים אותה. אבל אוזביוס, היסטוריון הכנסייה ( I, 11) היה הראשון לצטט אותה והסתמכותנו על שיפוטו או אפילו על יושרו של מחבר זה אינה כה גדולה שנאמין בוודאות שכל כתביו אמיתיים". (Christian Records, p. 30)

בספרו Lost and Hostile Gospels, כותב סבין בארינג-גולד (Baring-Gould) : "הקטע הזה צוטט לראשונה ע"י אוזביוס בשני מקומות (Hist. Eccl. lib. i, c. xi; Demonst. Evang., lib. iii); אך לא היה ידוע ליוסטין מרטיר, קלמנס מאלכסנדריה, טרטוליאן, ואוריגנס. יוסטין בסנגורו או בפולמוסו עם טריפון היהודי וודאי היה מביא עדות זו לו אכן הייתה קיימת אצל יוסיפוס בזמנו. שתיקתו של אוריגנס משמעותית עוד יותר. צלסוס מכניס יהודי בספרו נגד הנצרות. אוריגנס תוקף את טיעוניהם של צלסוס והיהודי. הוא לא היה יכול שלא לצטט את יוסיפוס בנידון לו אכן הקטע היה קיים בטקסט האמיתי, הלא את כתביו ידע והכיר. לאמיתו של דבר הוא מאשר במפורש שיוסיפוס לא האמין בישוע (Contr. Cels. I)".

התיאולוג ד"ר טומאס צ'למרס מתעלם ממנו ומודה שיוסיפוס שותק בעניינו של ישוע: "עובדה בולטת מאוד היא שתיקתו המוחלטת של יוסיפוס בנושא הנצרות, אעפ"י שכתב אחר חורבן ירושלים ונתן לנו את ההיסטוריה על תקופתם של ישוע ושליחיו" ( Kneeland's Review, p.169).

ד"ר פרדריק פראר, מחבר החיבור המוצלח ביותר שנכתב אי פעם על חייו של ישוע דוחה גם הוא את השימוש הציני בכתבי ההיסטוריון היהודי ואומר: "הקטע היחידי שהוא (יוסיפוס) רומז עליו מובלע ולגמרי מזויף" (Life of Christ, Vol. I, p. 46).
המשפט הבא שהוא מפרי עטו של ד"ר פראר נמצא באנציקלופדיה בריטניקה: "אין מבקר שפוי בדעתו שיכול להאמין שיוסיפוס אכן כתב את הקטע כפי שהוא קיים עכשיו".
"אמנם ישנן שני סיבות שכשלעצמן מספיקות בכדי להוכיח את זיופו של הקטע - האחת, שלא היה ידוע לאוריגנס והאבות הראשונים, והאחרת, שמקומו בטקסט מוטל בספק" (שם).

התיאולוג הגרמני תיאודור קיים (Keim) כתב: "אי אפשר לאשר את הקטע, הוא הופיע לראשונה בנוסח זה בכנסייה הקתולית של היהודים והנכרים בשליטתה של הבשורה הרביעית ובקושי לפני המאה השלישית, כנראה לפני אוזביוס ואחרי אוריגנס, אשר ביקורתו הצורבת על יוסיפוס הייתה העילה לכתיבתו" (The History of Jesus of Nazara, p. 25).

בנוגע לקטע הזה,אומר אדולף האוסרת (Hausrath), תיאולוג גרמני נוסף: "כנראה הוא נכתב בשעה מחפירה במיוחד".

חוקר המקרא ההולנדי ד"ר איזק הויקאס (Hooykaas) כותב: יוסיפוס פלביוס, ההיסטוריון הנודע של העם היהודי, נולד בשנת 37 לספירה, שנתיים בלבד לאחר מותו של ישוע. על אף היות כתביו בעלי ערך יקר כבני סמכא עילאי בידיעת נסיבות התקופה בה החלה פעולתם של ישוע ושליחיו לא נראה שהזכיר את ישוע בעצמו, ככל הנראה הקטע ב'קדמוניות היהודים' המתייחס אליו בוודאי מזויף והוכנס מאוחר יותר ע"י יד נוצרית" ( Bible for Learners, p. 27 ,Vol. III). מסקנה זו של הד"ר קיבלה את אישורו של התיאולוג ההולנדי המכובד, ד"ר אברהם קונן (Kuenen).

ד"ר אלכסנדר קמפבל, אחד הסנגורים המוכשרים ביותר על האמונה המשיחית באמריקה, אומר: "יוסיפוס, ההיסטוריון היהודי, נולד ב- 37 לספירה והיה בן זמנם של השליחים. מעמדו והרגליו נתנו לו גישה מיוחדת למקורות הידע על כל התרחשויות התקופה בתחילת הדת הנוצרית ועלייתה.
"מהקשרו של מייסד דת זו העדיף יוסיפוס להתעלם בכתיבת ההיסטוריה. יש בעותקים המצויים של כתביו קטע אחד שמדבר בכבוד על ישוע הנוצרי ומיחס אליו את אישיותו של המשיח. אך כיון שיוסיפוס לא נמנה על מאמצי הנצרות וצטטה או התייחסות לקטע זה לא נמצאה משום מה עד תחילתה של המאה הרביעית הוא נחשב למזויף". (Evidences of Christianity, from Campbell-Owen Debate, p. 312).

ההיסטוריון הנרי מילמן כתב הערות לחיבורו של היסטוריון אחר, אדוורד גיבון, Gibbon's Rome, ושם, בהתייחסו לקטע זה, קובע כי מדובר בהוספה מאוחרת (Vol. II, p. 285). זו גם דעתו של פרופסור לואיס פלדמן, מומחה ליוסיפוס, של התיולוג רוברט ון וורסט, ורבים אחרים.

ואם ישנם שרצו להתווכח בעד אינטרפולציה חלקית בלבד, הבלשן פול הופר, במחקר שפורסם בשנת 2014, השווה את הסגנון הנרטיבי של קטע זה עם קטעים אחרים מקדמוניות היהודים, והסיק כי הוא מציג חריגות המובילות לקביע חד משמעית כי מדובר באינטרפולציה מלאה. ורשימת המומחים המייצגים דעה זו ארוכה מאוד, וביניהם: התיאולוגים אלפרד לואזי, מארי-ג'וזף לגראנז', אדמונד סטייפפר, ההיסטוריונים פרוספר אלפאריק, ז'אק מורו, צ'ארלס גיניברט, פייר בטיפול, הנרי דניאל-רופס , מרסל סימון, פייר ג'ולטראן, איימה פואש, שלמה צייטלין, ר. ג'וזף הופמן, ומלומדים אחרים כמו פול-לואי קושוד, ג'רארד מורדיאט, ג'רום פרייר, המומחה ללטינית ליאון הרמן, ג'ורג 'א. וולס, קנת אולסון, ג'ון רמסברג, וכו '...

בקטע נוסף ביוסיפוס המתייחס לאנן הצעיר שהיה כהן גדול של היהודים בשנת 62 לספירה נאמר כך:
"אנן הצעיר זה, כפי שכבר סיפרנו, אשר לקח את הכהונה הגדולה, היה אדם נועז באישיותו וחצוף מאוד. הוא נמנה על אנשי כת הצדוקים הנוקשים מאוד בשפטם עבריינים, יותר מכל שאר היהודים, כפי שכבר ראינו. ולפי שהיה בעל תכונה זו חשב בליבו בשעה שפסטוס מת ואלבינוס היה בדרכים כי הגיעה לה השעה.. מיד כינס את דייני הסנהדרין והציג בפניהם את אחיו של ישוע הנקרא משיח, הנקרא בשם יעקב ועוד אחרים, האשימם בהפרות חוק ומסרם לסקילה" ( Antiquities Book XX, chap. ix, sec. I).
כנראה שקטע זה אמיתי, חוץ מהמילים "הנקרא המשיח" אשר מעבר לכל ספק הובלעו לתוך הטקסט. וכך מתייחסים אליהם, כמעט כל בני הסמכא המצוטטים עד כאן; הם דוחים אותם. יתכן שבמקור הן נכתבו כהערת שוליים שכתב קורא נוצרי אלמוני. כיוון שהאמין שהשם יעקב המוזכר כאחיו של ישוע, כתב הערה בכתב יד שלפניו, וסופה שסופר אחר שיבץ אותה אחר כך לתוך הטקסט – נוהל מצוי בעידן שטוהר הטקסט היה בעל חשיבות משנית.
העובדה שאבות הכנסייה הראשונים שהכירו את כתביו של יוסיפוס והיו מברכים על הראיות לקיומו של ישוע אינם מצטטים אותן, כאשר אוריגנס מצהיר במפורש שיוסיפוס לא הזכיר את ישוע, היא הוכחה מכרעת שמילים אלה לא נכתבו עד אמצע המאה השלישית או אף מאוחר יותר.

אותם המאשרים את אמיתות מילים אלו טוענים שיעקב המוזכר ע"י יוסיפוס היה אדם פחות נעלה מישוע המוזכר, מה שנכון לגבי יעקב, אחיו של ישוע הנוצרי. אולם הם שוכחים שני פרטים קטנים: הראשון הוא כי באותה תקופה יהודים חשובים מאוד נקראו בשם ישוע. כדוגמת ישוע בנו של דמנאוס, שירש את מקומו של אנן ככהן גדול באותה שנה, או ישוע בנו של גמליאל, שירש לאחר מכן את אותה המשרה. השני, הוא, כי לזהות את יעקב ביוסיפוס עם יעקב "הצדיק", אחיו של ישוע, פירושו לדחות את ההיסטוריה המקובלת של הכנסייה הקדומה המעידה שיעקב הצדיק מת בשנת 69 לספירה, דהיינו שבע שנים אחרי שהסנהדרין דן אותו למוות.

ווינסטון בעצמו, המתרגם של יוסיפוס לשפה האנגלית, בהתייחסו למאורע המסופר ע"י ההיסטוריון היהודי, מודה שיעקב, אחיו של ישוע הנוצרי, "מת זמן רב לאחר מכן".

אחרים מציינים כי בכל יצירותיו, ובספר זה בפרט, כותב יוסיפוס את שמותם של האנשים לפי המנהג היהודי המקובל בימים הללו, "לוני בן אלמוני", ובמידת הצורך, "אח של". במקרה זה, ישוע, משיח יתום וללא אב, מוביל אותנו לחשוב על זיוף נוצרי מאוחר.

נציין גם שיוספוס, באוטוביוגרפיה שלו מדבר על שנת 53 ועל הקבוצות הדתיות השונות הקיימות ביהדות - הוא מזכיר רק שלושה: הפרושים, הצדוקים והאיסיים. שום מילה לגבי קבוצה משיחית כלשהי... עם זאת, בשנת 53, ישוע נפטר כבר עשרים שנה, תלמידיו היו צריכים להתרבות. טרם לא הועלה על הכתב שום בשורה, אך ההערכה היא כי רבות מן הדברים המיוחסים לישוע והדיווחים על מעשיו הועברו בעל פה.

נסכם עם מה שמסביר התיאולוג ג'פרי וו. ברומיילי שהוספות זדוניות מאוחרות ממקור נוצרי אכן זיהמו את הטקסטים המקוריים בחלקים מסוימים על מנת שיתאימו עם הנרטיב המשיחי (The International Standard Bible Encyclopedia. Volume 2, Wm. B. Eerdmans Publishing, 1988, p. 1133).

טקיטוס 

בחודש יולי, בשנת 64 לספירה פרצה שריפה גדולה ברומא. ישנה גרסה על פיה מדובר היה בהצתה שהצית הקיסר נרו בכבודו ובעצמו. בספרו של טקיטוס, Annals, בגרסאות בנות זמננו נמצא הקטע הבא בעניין הזה:

"נרו, כדי להשתיק את השמועה תלה את ההצתה באנשים נתעבים בפשעיהם והנקראים בפי כולם נוצרים. את אלה הוא העניש בעדינות. מיסד השם הזה היה קריסטוס שבזמן שלטונו של טיבריוס הוענש כפושע ע"י הפרוקורטור פונטיוס פילטוס. האמונה התפלה המסוכנת הזו שנבלמה לזמן מהפרצה שוב והתפשטה לא רק ביהודה, מקור הרע הזה, אלא הגיעה אף לעיר: ממנה נובעים כל הדברים הנתעבים והשפלים ובה מוצאים מחסה ועידוד. בתחילה רק אלה שהודו שהם בעצמם שייכים לאותה כת נעצרו; לאחר מכן, התגלה המון רב וכולם נאשמו, לא כל כך בגלל פשע הצתת העיר אלא יותר עקב שנאתם לאנושות. מטרת תחבולת הוצאתם להורג הייתה להציגם בלגלוג ובזיון. אחדים מהם כוסו בעורות של חיות טרף ונטרפו ע"י כלבים; ואחדים נצלבו. אחרים שנמרח גופם בחומר דליק, הוצגו כלפידים בלילה וכך נשרפו למוות. נרו העמיד את גניו כתיאטרון בהזדמנות כזאת, וגם סיפק שעשועי קרקס, לפעמים עמד כצופה בקהל, לבוש בבגדי רכב; בהזדמנויות אחרות נהג בעצמו במרכבה, עד שלבסוף האנשים האלה, שבאמת היו פושעים וראויים לעונש מרתיע, זכו לרחמים הודות להשמדתם, אך לא מתוך דאגה לטובת הציבור אלא רק כדי למלא את תאוות אכזריותו של אדם אחד" (Annals, Book XV, sec. 44).

חייבים לפרסם שקטע זה הנחשב כאמיתי בעיני רבים, מוטל בספק, אם לא מזויף, מהסיבות הבאות:

1.    אבות הכנסייה אינם מצטטים אותו.

2.    טרטוליאן הכיר את כתבי טציטוס, ואזכור עדות זאת, לו הייתה קיימת, מתבקש בטיעוניו נגדו.

3.   קלמנס מאלכסנדריה, בתחילת המאה השלישית, ליקט את כל המקומות בכתבי מחברים פגאניים המזהים את ישוע והנצרות עד זמנו. בכתבי טציטוס אין שום זיהוי.

4.    אוריגנס, בויכוחו עם צלסוס, וודאי היה מביא אותו לו היה קיים.

5.   ההיסטוריון הכנסייתי אוזיבוס, במאה הרביעית, מצטט את כל העדויות לנצרות ממקורות יהודיים ופגאניים, אבל אינו מזכיר את טציטוס.

6.   אף מחבר נוצרי לפני המאה החמש עשרה (!) אינו מצטט אותו. כפי שמציין זאת ג'ון ווילסון רוס, רק בשנת 1429 "התגלה" הקטע על ידי מזכיר האפיפיור פוג'יו ברקיוליני

7.   בזמן הזה עותק אחד בלבד של Annals היה קיים, ועותק זה, כך טוענים, נעשה במאה השמינית – 600 שנה אחרי זמנו של טציטוס.

8.    היות והעותק היחידי היה ברשות נוצרי קל היה להכניס זיוף.

9.   הביקורות החריפות על הנצרות לאו דווקא מכחישות את מקורו הנוצרי. לא היה עד יותר רצוי מטציטוס בעת העתיקה, אבל הצגתו בתקופה כל כך מאוחרת מחייבת דחייתו, אלא אם כן ניתן להראות שזיוף נוצרי אינו מתקבל על הדעת.

10. מחברים נוצריים מודים שכתביו של טציטוס לא נשמרו במידה ניכרת של נאמנות. בכתבים המיוחסים לו מאמינים שיש מכתביו של קווינטיליאן.

11.  הסיפור מקפיא הדם אודות האורגיות המחרידות של נרו מתאים יותר לסיפור אהבים נוצרי מימי הביניים מאשר לטציטוס.

12. למעשה הסיפור הזה, כמעט מילה במילה, בהשמטת ההתייחסות לישוע, נמצא בכתביו של סלפיציוס סברוס, נוצרי מהמאה החמישית.

13. סווטוניוס, בעודו מאשים ללא רחם את שלטונו של נרו, אומר שבשעשועיו הציבוריים הוא דאג במיוחד שלא להקריב שום אדם חי, "אפילו של פושעים מואשמים".

14.  בזמן אירוע השריפה, טציטוס בעצמו מודה שנרו לא היה ברומא אלא באנטום (Antium).  

בנוסף, התיאולוגים גרד טאיסן ואנט מרז, מצביעים על כך שטקיטוס היה משתמש לפעמים בעבודות היסטוריות קודמות שנאבדו לנו, אולם, הם מציינים כי במקרה הנוכחי, אם היה משתמש במקורות רשמיים מארכיונים רומיים, החוקרים היו מצפים ממנו להגדיר את פונטיוס פילטוס לפי התואר הראוי לו, כלומר כנציב, ולא כפרוקורטור.

החוקר פולידור הוכארט רואה בקטע זה הונאה מטעמי דת. פרופסור וולטר וויבר מציין כי אף סופר נוצרי אינו מדבר או מתעד רדיפה של נוצרים עד לפחות מאה שנה לאחר מכן (The Historical Jesus in the Twentieth Century: 1900-1950, p.53, p.57), וגם ההיסטוריון ברנט שאו מציין כי לא נרשמה רדיפה של נוצרים מתחת שלטונו של הקיסר נירון.

רבים ממקבלי אמיתות הקטע הזה ב-Annals מאמינים שהמשפט המצהיר שישוע נענש בזמן שלטונו של פונטיוס פילטוס , (ואשר הדגשתי), הינו הבלעה. לא משנה מה שניתן לומר על יתרת הקטע, המשפט הזה נושא את חותמתו המפורשת של זיוף נוצרי. הוא קוטע את הנרטיב: הוא מנתק את הרצף של שני משפטים קשורים זה לזה. השמט את המשפט הזה ואין הפסקה בנרטיב. בכל התעודות הרומיות אין שום עדות שישוע הומת בידי פונטיוס פילטוס. המשפט הזה, אם הוא אמיתי, הוא הראיה החשובה ביותר בספרות הפגאנית. שהוא היה קיים בכתביהם של היסטוריונים רומיים דגולים ומפורסמים וששכחו או התעלמו ממנו, אף מבקר בר דעת אינו יכול להאמין.

פליני הצעיר

המחבר הרומי הזה, בשנים הראשונות של המאה השנייה כאשר שימש מושל מחוז תחת טראיאנוס בביטיניה, ידוע היה שכתב מכתב לקיסר בעניין טיפולו בנוצרים. במכתב נכתב כדלקמן:
"הנהגתי כלל בהתייחסותי לאנשים שהובאו בפני בהיותם נוצרים. שאלתי אותם אם הם נוצרים; אם הודו בכך, שניתי ושלשתי את אותה השאלה באיומי עונשים; אם הם התמידו בתשובתם נתתי הוראה להרגם... הם הבטיחו לי שפשעם או טעותם היחידי היה שהיו רגילים להתכנס בטרם אור ביום מסוים ולשיר ביניהם לפי תור שירי תהילה לישוע, כנהוג לאל, להתחייב בשבועה – שלא יפשעו, שלא יגנבו או יגזלו או יגלו עריות, שלא יפרו את הבטחתם, או יכחישו שחפץ הופקד בידם כאשר נקראו להחזירו... לכן מצאתי לנכון לחקור שתי משרתות הנאמרות להיות מלוות, לברר את האמת לאמיתה, ולענות אותן. אך מצאתי שכל העניין לא היה אלא אמונה תפלה רעה ומופרזת".

על אף תשובתו האמורה של טראיאנוס למכתב זה, המצוטטת ע"י טרטוליאן ואוזביוס, אמיתותו מוטלת בספק מהסיבות הבאות:

1.    החוקים הרומיים העניקו חופש הדת לכולם והשלטון הרומי הרשה ונתנה חסות לכל אמונה דתית. אומר רנן: "מבין החוקים הרומיים, קודם לקונסטנטינוס, לא הייתה אף תקנה נגד חופש האמונה; בתקופות הקיסרים הפגאניים לא הייתה אף רדיפה אחת עקב דוקטרינות או עקרונות בלבד" (The Apostles). אומר גיבון: "האמונות הדתיות של אנשי הגליל, או הנוצרים, לעולם לא היו עילה לעונשים או אפילו לחקירות" ( Rome, Vol. II, p. 215).

2.   טראיאנוס היה אחד הקיסרים הרומיים מן הסובלניים והטובי לב ביותר.

3.   בכל העולם מודים שפליני, מחברו הידוע של המכתב, היה אחד האנשים האנושיים והנדיבים ביותר.

4.  הוא מתאר את הפרובינציה הרחוקה של ביטיניה באותו זמן כבעלת אוכלוסיה נוצרית גדולה, עובדה שאינה מסתברת.

5.  הוא מניח שהקיסר טראיאנוס כמעט ולא הכיר אמונות ומנהגים נוצריים, דבר שאינו יכול להתאים לעובדה ההיסטורית המשוערת שהכנסייה הקדומה בעלת הכוח הרב ביותר פרחה בעיר הבירה של טראיאנוס והתקיימה במשך חמישים שנה.

6.  פליני מתאר את הנוצרים כאנשים שהצהירו על הרגלם להתאסף ולשיר שירי תהילה "לישוע כנהוג לאל". הנוצרים הראשונים לא הכירו בישוע כאל, ורק אחרי זמנו של פליני עבדו אותו בתור שכזה.

7.   "שאלתי אותם אם הם נוצרים; אם הודו בכך, שניתי ושלשתי את אותה השאלה באיומי עונשים; אם הם התמידו בתשובתם נתתי הוראה להרגם". קשה להאמין שהאדם הטוב והחכם הזה יגמול לשקרים חירות ולכנות מוות.

8.  "לכן מצאתי לנכון לחקור שתי משרתות הנאמרות להיות מלוות, לברר את האמת לאמיתה, ולענות אותן". לעולם לא הייתה האישה, גופה ואישיותה, נחשבת למקודשת יותר מאשר ברומא הפגאנית. שאחד הרומאים האצילים ביותר היה מענה נשים צעירות חפות מפשע פשוט אין להעלות על הדעת.

9.   הצהרת הנוצרים שהתחייבו בחומרה "שלא יפשעו, שלא יגנבו או יגזלו או יגלו עריות, שלא יפרו את הבטחתם," וכו' נראית כניסיון שנון להציג לראווה את מעלות הנוצרים הראשונים.

10.  המכתב הזה, כפי שטוענים, נמצא רק באחד העותקים העתיקים של פליני.

11.  הוא צוטט לראשונה ע"י טרטוליאן, והתקופה המידית שקדמה לו מפורסמת בזיופים הנוצריים.

12. אחדים מהמבקרים הגרמניים הרציניים דוחים אותו. גיבון, אע"פ שאינו סותר את אמיתותו, מחווה דעתו בכך שהינו "אגרת מוזרה מאוד"; וד"ר וויסטון, שמחשיב אותו כיקר מידי להשליך הצדה, מכנה את תוכנו בכינוים כגון "עקרון מפליא!", "טיפשות מפליאה!".

בעוד שלרדיפות הנוצרים שלאחר מכן היו סיבות, אף שקריות, כקניבליזם או גילוי עריות, ג'ורג היימן, בספרו "The Power of Sacrifice: Roman and Christian Discourses in Conflict" מציין כי לא פליני ולא טראיאנוס מזכירים את הפשעים המיחסים לאותם נוצרים מלבד היותם נוצרים; וזה מאוד חשוד שאף מקור היטורי אינו נותן תשובה פשוטה לשאלה זו. תגובתו של טראיאנוס לפליני מראה בבירור כי ההעובדה הפשוטה של להיות נוצרי הספיקה להתחיל הליך משפטי, וזה יותר ממוזר.

יוסיפוס, טציטוס, ופליני – אלה הם העדים שאינם נוגעים בדבר שהכנסייה מביאה אותם כהוכחה היסטורית לקיומו של ישוע; האחד כתב כמאה שנה, והאחרים כמאה ועשר שנים אחרי הולדתו האמורה; עדות שנים מהם מוכיחה זיופים מפורשים, והשלישית זיוף אפשרי.

אפילו אם מכתבו המסופק והעוין של פליני אמיתי, הוא לא נכתב עד המאה השנייה, כך שאין כל אזכור למייסד הידוע של הנצרות בכל התעודות ההיסטוריות לפני המאה השנייה - וזה כבר מאוד מאוחר.

לשלושת העדים האלה מצורף, לפעמים אך נדיר, רביעי, סווטוניוס, היסטוריון רומי אשר, כטציטוס ופליני, כתב במאה השנייה. בספרו, חיי נירון, אומר סווטוניוס: "הנוצרים, תנועת אנשים בעלי אמונה תפלה חדשה ומושחתת, נענשו". בספרו, חיי קלאודיוס, הוא אומר: "הוא (קלודיוס) גרש מרומא את היהודים אשר תמיד התפרעו עקב הסתתו של קריסטוס. "כמובן אף נוצרי גלוי לב לא יטען שישוע הסית את היהודים להתפרע ברומא חמש עשרה שנים אחרי שנצלב בירושלים.

משמעותית היא שתיקתם של ארבעים המחברים היהודיים והפגאנים שהוזכרו לעיל. עצם השתיקה סותרת את קיומו של ישוע. לו הישות הנפלאה הזאת באמת היה קיים היה מהדהד שמו הטוב בכל העולם כולו. כל היסטוריון היה כותב באותיות גדולות על מעשיו הכבירים. דפי המחברים האחרים היו עשירים בהתייחסויות אליו. תאר לעצמך בקריאתך את ספרות המאה התשע עשרה תחפש לשווא את שמו של נפוליאון בונפרטה! ועם זה נפוליון היה גמד ומעשיו זעומים בהשוואה לישוע ולמעשיו שאמור היה לחולל.

באירוניה קיצונית מציין גיבון את השתיקה המאיימת הזאת: "אבל איך נסביר את הרשלנות האדישה הזאת של העולם הפגאני והפילוסופי, העדויות הללו שמשקפות את ידו של הכול יכול, לא להגיון שלו אלא לשכלו הישר? בתקופתו של ישוע, של שליחיו, ושל תלמידיהם הראשונים, האמונה שהטיפו לה קבלה את אישורה מהנסים המרובים. הפיסח הלך, העיוור ראה, החולים נרפאו, המתים קמו לתחייה, שדים גורשו, וחוקי הטבע לעיתים קרובות הושעו לטובת הכנסייה. אולם חכמי יון ורומא התעלמו מהמחזה הנורא, וכממשיכים בעיסוקיהם הרגילים היומיומיים של לימוד, נראו כלא מודעים לכל שינוי שהוא בשלטון המוסרי או הפיזי של העולם. בזמן שלטונו של טיבריוס, כל העולם או לפחות מחוז מפורסם באימפריה הרומית היה מוטל באפילה על-טבעית במשך שלוש שעות. אפילו מאורע נסי זה שהיה אמור לעורר התפעלות, סקרנות, והתקדשות של האנושות, עבר ללא שימת לב בעידן של מדע והיסטוריה. זה קרה בזמן חייו של סנקה ופליני הזקן שוודאי חוו את התוצאות המידיות או קבלו מידע ראשוני על הנס. כל אחד מהפילוסופים האלה, בחיבור קשה ומיגע, תיעד את כל התופעות החשובות של הטבע, רעידות אדמה, כוכבים נופלים, כוכבי שביט, וליקויים, כל מה שיכלה סקרנותו הבלתי נלאית לאסוף. שניהם השמיטו את התופעה החשובה ביותר שיכלה עין אנוש לראות מאז בריאת העולם") Rome, Vol. I, pp.588-590).

אפילו אם נודה, לצורך הויכוח, שקטעים אלה של היסטוריונים רומיים הינם אמיתיים ואמינים, מה מוכיחים הם? האם הם מוכיחים שישוע היה אלוהי – שהוא היה ישות על-טבעית, כפי שהם טוענים? לא יותר מאשר כתביהם של וולטיר ופיין המזכירים את שמו. עדות זאת מועילה לא לחסידי הנצרות אלא למתנגדיה. אם קטעים אלה אמיתיים, ומחבריהם כתבו אמיתות היסטוריות, פשוט מאשרים הם את מה שרב הרציונליסטים מודים, שכת דתית הנקראת נוצרים אשר הכירו בישוע כמייסדה, חיו כבר במאה הראשונה; ומאשרים מה שאחדים טענו, אך מה שהכנסייה שונאת להודות, שהנוצרים הראשונים, שהעריכו כאנשי מופת לטוהר המידות האנושיות, היו הרשעים המושחתים ביותר.

אדם בשם ג'ונס, בור ומאמין בהתלהבות לכל דבר, מדמיין שהייתה לו התגלות, ומקבל על עצמו לייסד כת דתית חדשה. הוא מלקט מסביבו להקת "תלמידים" עמי הארץ ומאמינים כמוהו. לאחר זמן לא רב הוא מסתבך בצרות ונהרג. אולם חסידיו הג'ונסיסטים מתרבים – מתרבים במספרם ובשפלותם – עד שלבסוף הם מפורסמים מספיק שמקדיש להם קטע היסטוריון אשר, אחרי שהוא לועג ובז להם, מסביר שמקורם באדם אחד בשם ג'ונס שבזמן כהונתו של הנשיא טרומפ, עונש מוות על ידי זריקה קטלנית כאחרון הפושעים. בעולם חיים שבע ביליוני תושבים – רובם טיפשים כפי שטומאס קרלייל היה אומר – וכיון שאמונת הכת הזאת קצת יותר מגוחכת מכל כת אחרת, היא ממשיכה להתפשט עד שבסוף אלפיים שנה היא משתרעת על כל העולם. העלו על דעתכם איך חסידי הדת הזאת מצטטים את הערותיו הבלתי מחמיאות כדי להוכיח שג'ונס היה אל!