אודות יהודים משיחיים,הברית החדשה,וישוע המשיח.

הסוף שהומצא

בהמשך לסיפור האישה הנואפת שעליו כתבנו באתר לאחרונה, מתברר שגם הסוף של ספר מרקוס הוא בעל אופי דומה: החל מפסוק 9 ועד סוף הספר נראה שמדבור בהוספה מאוחרת שאינה מקורית. הנה הקטע האמור:

"וְהוּא כַּאֲשֶׁר קָם מִן־הַמֵּתִים בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת נִרְאָה בָרִאשֹׁנָה אֶל־מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית אֲשֶׁר גֵּרַשׁ מִמֶּנָּה שִׁבְעָה שֵׁדִים׃ וַתֵּלֶךְ וַתַּגֵּד לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמּוֹ וְהֵם מִתְאַבְּלִים וּבֹכִים׃ וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כִּי חַי וְנִרְאָה אֵלֶיהָ לֹא הֶאֱמִינוּ לָהּ׃ וְאַחֲרֵי־כֵן נִרְאָה בִּדְמוּת אַחֶרֶת לִשְׁנַיִם מֵהֶם בַּדָּרֶךְ בִּהְיֹתָם יוֹצְאִים הַשָׂדֶה׃ וְהֵם הָלְכוּ וַיַּגִּידוּ לָאֲחֵרִים וְגַם־לָהֶם לֹא הֶאֱמִינוּ׃ וּבָאַחֲרֹנָה נִרְאָה לְעַשְׁתֵּי הֶעָשָׂר בִּהְיוֹתָם מְסֻבִּים לֶאֱכֹל וַיְחָרֵף חֶסְרוֹן אֱמוּנָתָם וּקְשִׁי לְבָבָם אֲשֶׁר לֹא־הֶאֱמִינוּ לְרֹאָיו וְהוּא נֵעוֹר מִן־הַמֵּתִים׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ אֶל־כָּל־הָעוֹלָם וְקִרְאוּ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה לְכָל־הַבְּרִיאָה׃ הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל הוּא יִוָּשֵׁעַ וַאֲשֶׁר לֹא־יַאֲמִין יֶאְשָׁם׃ וְאֵלֶּה הָאֹתוֹת אֲשֶׁר יִלָּווּ אֶל־הַמַּאֲמִינִים יְגָרֲשׁוּ שֵׁדִים בִּשְׁמִי וּבִלְשֹׁנוֹת חֲדָשׁוֹת יְדַבֵּרוּ׃ נְחָשִׁים יִשְׂאוּ בִּידֵיהֶם וְיִשְׁתּוּ סַם־הַמָּוֶת וְלֹא יַזִּיקֵם עַל־חוֹלִים יָשִׂימוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְיִיטַב לָהֶם׃ וַיְהִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר־דִּבֶּר אִתָּם הָאָדוֹן וַיִּנָּשֵׂא הַשָּׁמָיְמָה וַיֵּשֶׁב לִימִין הָאֱלֹהִים׃ וְהֵמָּה יָצְאוּ וַיִּקְרְאוּ בְּכָל־הַמְּקֹמוֹת וְיַד הָאָדוֹן הָיָה עִמָּהֶם וַיְחַזֵּק אֶת־הַדָּבָר בָּאֹתוֹת הַבָּאוֹת אַחֲרָיו אָמֵן׃".

ד"ר ג'יימס טאבור, שלימד במוסדות משיחיים שונים ומשמש כיום כפרופסור בפקולטה ללימודי דתות באוניברסיטת של צפון קרוליינה בשרלוט (ארה"ב), מסביר כי יש טעות רווחת בקרב המאמינים בברית החדשה, לחשוב כי הבשורה על פי מתי היא הראשונה של הבשורות בסדר הכרונולוגי, בעוד שהאמת היא שדווקא מרקוס (המשוערת לסוף שנות ה-60 לספירה), היא הראשונה, אולם מסיבות תיאולוגיות היו חייבים להתחיל ממתי. 1. כי מרקוס הוא הקצר מבין כל הבשורות. 2. הוא אינו מדבר כלל על לידת הבתולין. 3. יש לו סוף מוזר. "הסיום המקורי של מרקוס נראה על ידי המשיחים הראשונים כל כך לקוי, שלא רק שהם שמו את בשורתו במקום השני, אלא שגם סיומים שונים הוספו על ידי סופרים שונים בכתבי יד העתיקים בניסיון לתקן את העניין", כותב טאבור. (1)

פרופסור ברוס מצגר (2) מביא כי הסיום המקובל שהבאנו לעיל אינו קיים בכתבי יד העתיקים של הקודקס ותיקנוס (גרסת הוותיקן) ושל הקודקס סינאיטיקוס (גרסת סיני) שהועתקו במאה הרביעית לספירה. הוא לא מופיע גם בקודקס סינאיטיקוס סיריאקוס - הגרסה בארמנית סורית העתיקה ביותר (הקודמת לפשיטתא) מהמאה הרביעית לספירה, ובכ-100 גרסאות עתיקות בארמנית, בגרסה קופטית, ועוד...

מצגר גם מציין את הקודקס בוביאנסיס (בלטינית) המשוער למאה הרביעית או החמישית, אולם גרסה זו שונה מהגרסה המקובלת: היא משמטה חלק מפסוק 8, הקודקס מוסיף מילים בין הפסוקים 3-4 ויש לו שני פסוקים נוספים לסיום: "הן סיפרו בקצרה לחבריו של פטרוס מה שנאמר להן. לאחר מכן, ישוע עצמו ביקש מהן להביא את הבשורה הקדושה והנצחית של הישועה ממזרח עד מערב."

נוסף לדברים שכתב מצגר על הקודקסים העתיקים, ניתן לראות גם בכתביהם של קלמנס מאלכסנדריה (3), ואוריגנס (4) שהם לא הכירו את הסוף של ספר מרקוס כפי שהוא מופיע בספרים כיום. גם אוסביוס (5) והירונימוס (6), מעידים כי מרבית הטקסטים המוכרים להם מספר מרקוס מסתיימים בפסוק 8.

בנוסף לכך ניתן למצוא בכתבים עתיקים מאוחרים יותר סיומות נוספות ומגוונות לפרק הזה:
- הסיום הקצר "מתוקן" עם הוספה קצרצרה: עם השמטת התיבות "וְלֹא־הִגִּידוּ דָבָר לְאִישׁ" בפסוק 8, ופסוקים נוספים בהמשך – כמו בקודקס K (לטינית).
- הסוף הארוך (9-20 + 1-8)
- הסיום הארוך יותר (עם הוספה בין 1-8 ל-9-20)
- הסיום הארוך עם הוספה אחרת בין הפסוקים 14-15 כמו בקודקס וושינגטוניאנוס (גרסת W).
- ניתן לראות בכתבי אירינאוס (7) כי הוא ידע סוף ארוך יותר אולם אם נראה שהוא מצטט את הפסוק 19, יש לו גם סיומת שונה מן המקובל.

פרופ' קלי איוורסון, מהפקולטה ללימודי דתות באוניברסיטת ביילור שבטקסס (ארה"ב), מסביר כי כיום רוב החוקרים מסכימים שפסוקים 9-20 לא היו חלק מהטקסט המקורי של הבשורה על פי מרקוס, אלא הם מהווים תוספת מוקדמת מאוד (8).

גם כשמסתכלים לעומק, הראיות הפנימיות שבקטע הזה מטילות ספק האם מדובר באותו מחבר שכתב את 8 הפסוקים הראשונים. שאלות קריטיות לגבי האותנטיות של הפסוקים של "הסיום הארוך" מתמקדות לעיתים קרובות בסוגיות סגנוניות ובלשניות.

ראשית, המילה היוונית δὲ ("עכשיו" [המתורגמת בגרסה שלנו "כאשר"]) שבתחילת פסוק 9, צריכה לקשר את מה שמסופר בו ובפסוקים שאחריו לבין פסוק 8 שקדם להם, כיוון שזה השימוש שנעשה במילה δὲ בבשורות הסינופטיות האחרות. אבל למרות זאת המעבר בין פסוקים 8 ו-9 הוא פתאומי ומסורבל: הדברים המסופרים בפסוק 9 לא ממשיכים את הסיפור של הנשים הנזכרות בפסוק 8, ובמקום זאת מביא המחבר סיפור חדש של התגלותו של ישוע למרים המגדלית, תוך שהוא מתעלם ממה שארע למרים אם יעקב וממה שאירע לשלומית.

אין שם מעבר של המשך, אלא שינוי פתאומי ומוזר. חסרה כאן ההמשכיות האופיינית כל כך לנרטיב של מרקוס. על פי המילה δὲ (עכשיו), המחבר היה צריך להמשיך את הסיפור של הנשים ולא לקפוץ אל ההתגלות שחוותה מרים המגדלית לבדה.
יתר על כן, תמוה הצורה בה מתאר כאן מרקוס את מרים המגדלית ("אֲשֶׁר גֵּרַשׁ מִמֶּנָּה שִׁבְעָה שֵׁדִים"), כאילו הוא מציג אותה בפעם הראשונה. הרי הוא כבר כתב עליה מספר פעמים (16:1 – 15:40,47) - עדות נוספת כי קטע זה לא נכתב על ידי המחבר המקורי.

דבר נוסף שמגלה לנו על זהותו של כותב הקטע הזה, היא אוצר המילים שבהן נעשה שימוש – אוצר שונה וייחודי מאוד עבור הבשורה של מרקוס. החוקרים מסכימים כי כאשר קוראים את הפסוקים האחרונים האלה, לא מזהים ולא מרגישים את החותם של המחבר של הבשורה על פי מרקוס. הסופרת והבלשנית אליזבת' פורטר גוּלד זיהתה 19 מונחים יוונים מתוך 163 המילים שבקטע כייחודיים ושאינם מופיעים במקומות אחרים בבשורה על פי מרקוס - לדוגמא, התואר "האדון", בשימוש בפסוק 19, אינו מופיע בשום מקום אחר בבשורה על פי מרקוס. גם המבנה של הקטע שונה מאוד מהמבנה המוכר בכתיבה של בשורה זו (9).

כמו כן, ההתייחסות אל האותות בפסוקים 17-18, אינה קיימת כלל באף אחת מארבעת הבשורות.

ולגבי האותות עצמם...

 ועכשיו נתייחס לאותות המובאים בקטע האמור שעל שאלת האותנטיות שלו קראתם כעת: בקהילות שונות ומשונות ניתן לעיתים למצוא אנשים המתגלגלים על הרצפה במה שנדמה להיות התקף פסיכוטי, וחלקם אף מדברים ברצף של הברות חסרות פשר, במין לחשים שאינם מובנים אף לדובר עצמו. יש משיחיים שיטענו כי זו "מתנת הרוח", כלומר התגלות רוח הקודש אצל "המאמין", למרות שאין כל תיאור לכאלה התנהגויות מוזרות בכל הברית החדשה.

נתייחס תחילה לתופעה הנקראת "דיבור בלשונות" כפי שמובא "וּבִלְשֹׁנוֹת חֲדָשׁוֹת יְדַבֵּרוּ". בקהילות רבות ניתן לשמוע פתאום מתוך תפילתם של מאמינים, התפרצויות של הבהרות לא מוכרות שלא שייכות לשום שפה מוכרת, מן ג'יבריש כזה...

מנו קלישר, רועה קהילה בירושלים, מביא בספרו "ספר המתנות" (עמ' 24), כי הדיבור בג'יבריש הוא בעייתי ואין לו מקור בברית החדשה. לדבריו, דיבור בלשונות שהברית החדשה התכונה אליהן, הוא דיבור "בשפות קיימות וידועות – אותן לא למדו מעולם". הוא קובע אם כן כי חובה שהדיבור בלשונות יהיה בשפה מוכרת וקיימת ולא בצורת "גיבובי מילים בלתי מובנות".

הוא מביא לכך הוכחה ממעשה השליחים 2,4-11:
וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר... וַיִּהְיוּ נְבֻכִים כִּי כָל־אִישׁ שֹׁמֵעַ אֹתָם מְדַבְּרִים כִּשְׂפַת אַרְצוֹ׃ וַיִּשְׁתּוֹמֲמוּ וַיִּתְמְהוּ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הִנֵּה הַמְדַבְּרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא כֻלָּם בְּנֵי הַגָּלִיל הֵמָּה׃ וְאֵיךְ שֹׁמְעִים אֲנַחְנוּ אֹתָם אִישׁ כִּשְׂפַת־אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ׃ פַּרְתִּיִּים וּמָדִים וְעֵילָמִים וְישְׁבֵי אֲרַם נַהֲרָיִם יְהוּדָה וְקַפּוֹדְקִיָּה פָּנְטוֹס וְאַסְיָא׃ פְּרוּגְיָא וּפַמְפּוּלְיָא מִצְרַיִם וְחֶבֶל לוּב אֲשֶׁר עַל־יַד קוּרִינִי וְהַבָּאִים מֵרוֹמִי יְהוּדִים וְגֵרִים׃ כְּרֵתִים וְעַרְבִים הִנֵּה אֲנַחְנוּ שֹׁמְעִים אֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשֹׁנוֹתֵינוּ גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים׃

בהמשך (עמ' 30), מביא קלישר כי חוויות של שכרון חושים או התנהגות מוזרה לא רק שאינם בסדר ומסמלים התקרבות לישוע, אלא שהם שרידים של טכסים של עובדי אלילים ומסביר כי הם נגרמים על ידי רוחות שטניות על האדם.

קלישר יורה כמובן בתוך הנגמ"ש המשיחי, כי רבים מאוד חולקים עליו בנושא זה. הם טוענים כי הג'יבריש שמדברים בתיפלותיהם היא שפה שמימית או שפה של מלאכים ולא של השטן או עבודת אלילים. אולם לא נמצא בכתבי הברית החדשה שום אינדיקציה כי למלאכים יש שפה משלהם. ובכל מהלך התנ"ך רואים שכאשר המלאכים פנו לבני האדם, הם דיברו בשפתו של אותו אדם.

על כך אומר קלישר, כי "לגיבובי ההברות והצלילים המתוארים בימינו כאילו הם לשונות שרוח הקודש נותנת לדוברים, אין כל כללי תחביר ולכן אין יכולת לבטא שפה כלשהי. מילים אלו נובעים ממוחם של המדברים ולא מרוח הקודש".

יצוין כי ההברות שמרכיבות את "המילים" של המדברים בלשונות יהיו לרוב הרכבה מחדש בסדר שונה של פונמות הלקוחות משפתו העיקרית של הדובר. לפיכך, דיבור בלשונות של אנשים הדוברים שפות שונות, למשל עברית, אנגלית, סינית ורוסית, יישמעו שונות זו מזו, אך יהיו דומות באופן כלשהו לשפות המקוריות של דובריהן. וזה מחזק את הטענה כי לא מדובר בשפה שמימית כלשהי או בשפת המלאכים.

בספרו "מה הברית החדשה מלמדת על לשונות" [אנג.], שואל התיאולוג פרופ' מריל פ. אונגר האם דיבור בלשונות מהווה אות המלווה את המאמינים האמתיים, מדוע אם כן נמצאות כתות של כופרים הדוחות את טבעו האלוהי של ישוע שחבריהן מדברים אף הם בלשונות? (עמ' 5-6) ועל פי אבחונו, הוא כותב, כי "הקיצוניות והקנאות המאפיינות לעתים קרובות תנועות שחבריהן מדברים בלשונות, אינן תוצאה של עבודת רוח הקודש אלא של רוחות זרות" (עמ' 124). הוא ממשיך ומוכיח כי אין כל זכר לדיבור בלשונות במהלך ההיסטוריה של הנצרות לפלגיה מאז תקופת השליחים ועד המורמוניזם והשייקרים (10) שבה התחדשה התופעה (עמ' 135-143)ץ עבור אונגר, העובדה כי גיבובי הברות אינם מאת אלוקים מגובה בכך שמוצאים אותם בספיריטיזם, בהינדואיזם, בזרם הסופי שבאסלאם, ובדתות פגאניות עתיקות (עמ' 164). – הוא שכח להזכיר גם שמאניזם, וודו, טאואיזם...

מאמינים בטירוף, מחזיקים נחשים, מאושפזים ומתים...

פונדמנטליסטים התבססו על הפסוק "נְחָשִׁים יִשְׂאוּ בִּידֵיהֶם וְיִשְׁתּוּ סַם־הַמָּוֶת וְלֹא יַזִּיקֵם" כדי להקים קהילות משיחיות של מחזיקי נחשים ארסיים. קהילות אלו נמצאות בעיקר בהרי האפלאצ'ים בדרום מזרח ארה"ב. הרעיון הבסיסי העומד מאחורי האמונה בהחזקת נחשים הוא כי בזמן החוויה האקסטטית בקהילה, כשנחה עליו "רוח הקודש", יכול המאמין לקחת לידיו נחש ארסי מבלי שזה יכיש אותו. אחזקת הנחש היא אפוא סוג של אות לאמונה באלוהים ואישור לכך שרוח הקודש נחה על המאמין. כשמישהו מרגיש שרוח הקודש מפעמת בו, הוא ניגש לתיבה שבה מוחזקים הנחשים, מוציא אחד ומחזיק אותו בידיו. אבי הזרם הוא הכומר ג'ורג' הנסלי, שנולד בתחילת המאה העשרים. בסוף הנסלי עצמו מת מהכשת עכסן, בשנות החמישים. וכמוהו מתים עשרות כל שנה ורבים נוספים מאושפזים.

במקרים רבים בהם נדרשו רשויות החוק לפעול נגד מקומות פולחן מן הסוג הזה, הם מצאו נחשים במצב של הזנחה ובתת-תזונה. הכלובים היו מלוכלכים והנחשים בהם צפופים. העדויות תיארו נחשים שלא הוזנו או לא הושקו מספיק.

על כך אומרת המומחית, קריסטן ווילי, מהנהלת גן הזוחלים בקנטאקי, ש"נחשים רעבים מזריקים פחות ארס מאשר נחשים מוזנים היטב. נחשים לא בריאים מהווים בדרך כלל פחות סיכוי להכיש, והארס שלהם הרבה פחות חזק"...

מצד שני, גם כאשר הם מוחזקים בתנאים טובים, אומר וויטפילד גיבונס, מומחה לנחשים באוניברסיטת ג'ורג'יה: "אני חושב שרוב הנחשים, עכסנים או ראשי הנחושת, אם אתה מתייחס אליהם טוב כשהם בשבי ו[אתה] מחזיק אותם בעדינות, הם לא ינשכו אותך. אז לא משנה מה האמונה הדתית שלך".

בנוסף הכשות רבות הן יבשות, כלומר ללא ארס, כיוון שהנחש שומר אותו בדרך כלל לטרף ולא למי שמעצבן אותו...

כך או כך, לא יאומן שכל הטירוף הזה מבוסס על פסוק הרסני שאינו מקורי.

פונדמנטליסטים אבל לא עד הסוף... מי ישתה רעל?

היות ולא לכל קהילה יש נחשים ארסיים בהישג יד, רוב הקהילות מוותרות על התעלול המיותר, אבל יש מטורפים אחרים שמנסים לשתות רעל כדי להוכיח שהם מאמינים אמתיים על פי הקטע המפוברק בפסוק: "וְיִשְׁתּוּ סַם־הַמָּוֶת וְלֹא יַזִּיקֵם"...

על בסיס הקטע האמור המדבר על סם המוות, פרופ' תומס ר. אדגר, המלמד ב-Capital Bible Seminary בלאנהם (מרילנד, ארה"ב) כתב בעבר שהוא פונה לכל מי שמדבר בלשונות או מבצע ריפוי על בסיס מארק 16, בבקשה להוכיח לו שהוא יכול לשתות רעל ללא כל השפעות שליליות. (11)

אבל הוא לא צריך לטרוח ולחפש הרבה, כי בקהילות המשיחיות היו מטורפים שניסו גם את זה, כמו שני מטיפים מניו פורט במדינת טנסי (ארה"ב) ששתו סטריכנין במהלך אסיפת הקהילה ומתו. לפני שנתיים אירע סיפור דומה כאשר רועה קהילה מדרום אפריקה שסמך על חברי קהילתו שהם מאמינים אמתיים, הרג 5 מחבריו כשנתן להם לבלוע רעל לעכברים – 13 נוספים אושפזו... וכמובן שיש עוד הרבה דוגמאות על משיחיים שניסו ולא הצליחו, כי כנראה גם הם היו מקטני אמונה...


  1) https://www.biblicalarchaeology.org/daily/biblical-topics/new-testament/the-strange-ending-of-the-gospel-of-mark-and-why-it-makes-all-the-difference/

2) Bruce Metzger, A Textual Commentary on the Greek New Testament, 2nd edition, (Hendrickson Publishers, 2005), 123.

3) טיטוס פלאביוס קלמנס, הידוע גם כקלמנס מאלכסנדריה‏ (150 לספירה לערך – 215 לספירה לערך), היה תאולוג נוצרי, מאבות הכנסייה.

4) אוֹרִיגֶנֶס היה מלומד ותאולוג נוצרי חשוב ואחד מן החשובים שבאבות הכנסייה הנוצרית המוקדמת. הוא נולד בשנת 182 לספירה לערך, כנראה באלכסנדריה, ומת בקיסריה לא יאוחר משנת 251. כתביו נחשבים לניסיון הראשון לתעד באופן רציני את המשיחיות.

5) אֵוסֵביוס איש קיסריה (סביבות 265 – 30 במאי 339; כונה גם "אֵוסביוס פמפילי", קרי: "אוסביוס חברו של פמפילוס") היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה המוקדמת של הקהילה המשיחית (בפרט חיבורו תולדות הכנסייה).

6) סופרוניוס אוסביוס הירונימוס (24 במרץ 342 - 30 בספטמבר 420) היה מאבות הכנסייה, מפרש מקרא מהאסכולה המילולית-היסטורית, מחבר הוולגטה - תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית. דבק בפשט הכתובים.

7) אירנאוס (נולד במאה ה-2, נפטר בסוף המאה ה-2 או בתחילת המאה ה-3) נחשב לאחד מאבות הכנסייה. הוא היה הבישוף של לוגדונום בגאליה (כיום: ליון שבצרפת). כתביו השפיעו על התפתחות התאולוגיה המשיחית המוקדמת. הוא היה תלמידו של פוליקרפוס, שנחשב לתלמידו של יוחנן כותב הבשורה.

8) Iverson, Kelly (April 2001). Irony in the End: A Textual and Literary Analysis of Mark 16:8. Evangelical Theological Society Southwestern Regional Conference. Retrieved 20 April 2015.

9) E. P. Gould, A Critical and Exegetical Commentary on the Gospel According to St. Mark (New York: Charles Scribner's Press, 1896), p. 303.

10) השייקרים או חברת המאמינים המאוחדת של בוא המשיח בשנייה הם כת נוצרית-שיתופית שצמחה מתוך כת הקוויקרים באנגליה, והיגרה לצפון אמריקה. על פי מאמיניה מייסדת הכת, אן-לי, היא התגלות שנייה של ישוע בדמות אישה. הכת דוגלת בשוויון בין נשים וגברים ובהתנזרות ממין. בתקופת השיא שלה מנתה הכת כששת אלפים חברים, וכיום מונה כ-7 חברים בקומונה במדינת מיין.

11) בספרו ?Miraculous Gifts: Are They for Today

הדפס